Hebrew University Humanities   Home Page   CJA
       

 

דרכי באמנות
בצלאל נרקיס

ידידי, אהובי דורון ואירית ובני משפחתי, עמיתים ותלמידים יקרים,
אני חייב להודות שנדמה לי שרק אתמול נולדתי והנה הגעתי לגיל שמונים. רק מפני שאני בר מזל הגעתי ליום הזה. ואני מודה לכולכם ושמח  שבאתם לחגוג איתי את יום הולדתי.
ברור שראשית דרכי באמנות הייתה בהשפעתו של אבא בבית. על דרכו של אבא כבר דיברתי בקצרה בכנס על פועלו ואני מקווה שדברי יפורסמו בקרוב יחד עם כל דברי הכנס בעזרת מוזיאון ישראל, בית האומנים והמרכז לאמנות יהודית.
זיכרונותיי הראשונים על אמנות קשורים לימים שבהם נשארתי בבית בגלל מחלה, וכדי להעסיק אותי אבא היה מערים ליד המיטה ספרי אמנות מספרייתו האדירה. כך התוודעתי לאמנותם של רמברנט, לאונרדו, מיכלאנג'לו, כמו לאמנות מצרים ויוון וגם לאמנים יהודים כגון שטיינהרדט ובירנבאום, אף שלא יכולתי לקרוא אנגלית או גרמנית. האמנות בבית הייתה מעשה יום-יומי, אבא היה מדבר על כל חפץ שהצליח לקנות או לשנורר בשביל בית הנכות בצלאל ונתן לי עותק מכל מה שפרסם, בדרך כלל עם הקדשה: "לצליל בכדי שיהיה לו כל מה שאבא כתב". המוזיאון והבית היו בעצם ישות אחת וכולנו, אמא, אחותי נפשיה ואני היינו מעורבים בכל שמחה וצער שקרו במוזיאון. למעשה, מעבר לעניין באמנות, החינוך שקיבלתי בבית היה: שמשמעות החיים היא לפעול במסירות למען מפעל או מטרה  גדולים ממך. כך הייתה מסירותו של אבא לבית הנכות ושל אמא בחינוך בגן הילדים שלה.
            בשנה האחרונה ללימודי בבית הספר התיכון ניסה אבא לגייס אותי לעבוד אתו, עזרתי לו במקצת, אבל ככל ילד מתבגר העדפתי עיסוקים אחרים, שנראו לי חשובים יותר. ראיתי את עיקר מטרתי בהקמת גרעין צופי להתיישבות בקיבוץ ובהצטרפות לפלמ"ח. באותה שנה אחרונה מצאתי גם את החוג "לחשוב ולהחשיב", שאותו הדריך שמואל אטינגר, ששאלותיו וחדות מחשבתו גרמו לי לחשוב, לפקפק ולבדוק כל מה שהאמנתי בו עד אז. הפילוסוף שהקסים אותי ביותר, עליו שמעתי לראשונה באותו חוג, לא היה מרקס אלא הגל, ובייחוד תפיסתו על אחדות הניגודים הגורמת להשתנות, רעיון שאני מאמין בו עד היום. לימים הקים שמואל וחברים אחרים את המפלגה הקומוניסטית העברית, ששילבה מרקסיזם וציונות והאמינה ביצירת מדינה דו-לאומית. עם הצטרפותי הפעילה למפלגה, לאחר שנה בפלמ"ח, יכולתי גם אני לחוות את ההרגשה של מסירות טוטלית לרעיון שהוא מעל לעצמך, עד כדי שוד בנק, כדי לארגן את המפלגה מחדש אחרי שהתפרקה.
באותו זמן התחלתי ללמוד באוניברסיטה, מתמטיקה כמובן, כי בזה הצטיינתי בבית הספר. אך עד מהרה התברר לי שלפתור משוואות שהתשובה עליהם ידועה מראש איננה לרוחי וביליתי את רוב זמני בשמיעת הרצאות בפילוסופיה, היסטוריה, ספרות וקבלה, וכך נדבקתי בחיידק ההיסטוריה העתיקה וימי הביניים. מורי באוניברסיטה הם היום אגדה, אנשים שאיני יודע אם הם ידועים לכולכם, ביניהם שוובה, צ'ריקובר, שולם, קלאוזנר ושירמן ובעיקר גדליה אלון, עילוי מישיבת חברון והיסטוריון מלא וגדוש בהכרת התקופה העתיקה, שנפטר בטרם עת; ומורי המובהק יצחק פריץ בער, דייקן, מחמיר ובעל דמיון ומעוף בתחומי התקופה העתיקה ובימי הביניים. לימודי, שנקטעו עם מלחמת השחרור, נמשכו אחריה, בעיקר בסמינרים של פרופ' בער, שבהנחייתו עבדתי גם על הדוקטורט שלי, שנושאו היה "מַלְמָד התלמידים", אוסף דרשותיו של יעקב אנטולי, שהיה ראש קהילת יהודי נאפולי ורופאו של פרדריק השני מלך שתי הסיציליות במאה השלוש עשרה.
את פרנסתי מצאתי אז בהוראה בבתי ספר שונים, הראשון מביניהם בית חינוך תיכון, שבו לימדתי מ- 1951, מיד אחרי שנישאתי להללה גינזבורג, שאותה איבדנו לפני כשנה וחצי. תוך עבודתי בבית חינוך תיכון הבנתי עד כמה ההוראה, הנתינה, השיחה והדיון עם תלמידים הם בדמי, וידעתי שייעודי, כמו זה של אבא ואמא, הוא להיות מחנך ובעצם גנן. שלוש שנות הוראה בבית הספר הריאלי בחיפה נקטעו עם מחלתו של אבא. חזרתי לירושלים לעזור לאמא בסיעודו ולימדתי בבית הספר שליד האוניברסיטה.
            ואז ב- 1957 נפטר אבא כשהיה בן 59 בלבד והוא מלא תוכניות להקים את בית הנכות בצלאל כמוזיאון הלאומי של ישראל על גבעת רם, תוכנית שאותה הגשים לימים טדי קולק, עם הקמתו של מוזיאון ישראל. לאחר מותו ביקשה ממני הנהלת בית הנכות לעבור על כל הנחלה שהשאיר אבא אחריו בכתובים, ולמצוא אם יש משהו מוכן לפרסום. שנה מרגשת עברה עלי בחדר עבודתו של אבא כשעברתי על כל האוצרות שמצאתי שם. אבא היה עסוק בעיצומה של כתיבת ספר מקיף על "ההגדה המצוירת בכתבי יד ובדפוס", שהוזמן על ידי הוצאת "מוסד ביאליק" ואסף מאות צילומים של ההגדות מכל העולם וציורי תנ"ך מראשיתם ועד לתקופת הברוק. אולם לדאבוננו הוא הצליח לכתוב, בכתב הפנינים שלו, רק עמוד וחצי ועשרות דפים עם רשימות לספר. אני הייתי המום מהנושא ומן הדיסציפלינה האמנותית, שעליהם ידעתי מעט מאוד. ונשביתי!!! מכאן התחילה דרכי העצמאית באמנות.
הנהלת בית הנכות נתנה לי מלגה לשנה כדי ללמוד תולדות האמנות בלונדון, בכדי שאחזור ואמשיך את עבודתו של אבא. נסעתי בגפי ובסופה של אותה שנה עמדתי בבחינות הב"א בתולדות האמנות במכון קורטולד (Courtauld Institute ), לימודים שאורכים בדרך כלל שלוש שנים. המתרגל שלי בטיוטוריאל היה פרופ' פרנסיס וורמולד (Francis (Wormald , ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת לונדון, נמוך, עגלגל, קירח ובעל הומור אנגלי. אחת לשבוע התייצבתי בשעה שבע בבוקר בביתו בקצה הדרומי של העיר, והייתי צריך להרצות ולהגיש עבודה בכתב על נושא איקונוגרפי נוצרי אחד. נצרות לא למדתי מעודי והאנגלית הכתובה שלי לא הייתה משובחת, למרות שחמותי חנה טפר הייתה מורתי לאנגלית בגימנסיה. אבל וורמולד הקפיד על כל מילה כתובה כשם שהקפיד על כל פרט בנושא. התבטאותי באנגלית זכתה לביקורתו החריפה והקולנית על כל שגיאה, והייתי חייב להגיש עבודה באנגלית משופרת שבוע לאחר מכן. מרגרט, השותפה שלי בטיוטוריאל, שהופיעה אפילו ביום הקר ביותר בנעלי טניס, בגרביים קצרים ובחצאית, סירבה לעזור לי בשיפור האנגלית. כך קרה, כשהגעתי באחד הבקרים לבית וורמולד, הונוריה, אשתו של מורי, גבוהת קומה, דקה ורעמת שער לבנה לראשה, פתחה לי את הדלת והזמינה אותי לחזור לביתם אחרי שבעלה ילך לאוניברסיטה בשמונה וחצי, והבטיחה  לעזור לי לתקן את כתיבתי. כשקראתי את עבודתי המשופרת, האדים וורמולד מכעס וזעק לחלל הבית: "הונוריה! זה הסגנון שלך!" התברר שהונוריה הייתה זו ששיפרה גם את האנגלית של בעלה. וכך פסקה עזרתה. אז מצאתי את מרי בראדשו מאירלנד, מורה לאנגלית בברליץ וכנרת חובבת, שעזרה לי בשנות לימודי הראשונות לשפר את הכתיבה ונשארה ידידתי עד מותה.
מיד אחרי קבלת התואר בקורטולד, קיבלתי מלגת מחיה נדיבה לארבע שנים ממכון וורבורג  לעשות את הדוקטורט שלי שם, וכך יכלו אשתי ובני לחבור אליי לארבע השנים הבאות ולשהות בחיקה של משפחת ברנס הבלתי נשכחת. את עבודת הדוקטורט בחרתי לכתוב על מה שקראתי לימים "הגדת הזהב" בהדרכתם של הפרופסורים וורמולד והוגו בוכטאל  (Buchthal ), שהיה הדוקטורנט האחרון של ארווין פנופסקי (Erwin Panofsky ) האגדי, לפני ששניהם ברחו מגרמניה ב- 1938. בוכטאל, שהיה לפני כן הספרן הראשי בוורבורג, היה מומחה לאמנות ביזנטית, אף הוא דקדקן בכל פרט, שסבל מכאבי תופת בירכו והוציא את מררתו גם על תלמידיו. לימים הפכנו לידידים, גם עם אשתו מלצ'י, שהייתה אחותו של הפסנתרן הנודע רודולף סרקין.
שיטת הלימוד וההדרכה באנגליה הייתה שונה לחלוטין מן השיטות שהיו נהוגות בארץ. למעשה השאיר אותך מדריכך לנפשך להתגבר על כל החומר הדרוש לדוקטורט, על דרכי המחקר, על תכנית העבודה ועל צורת הכתיבה. למזלי, ספריית ורבורג העשירה מאפשרת לחוקר להגיע לכל אזור תרבותי העולה על דעתו, לנבור ולהביא עשרות ספרים לחדר שהקצו לו, ולשוחח בשעת התה עם עמיתיך. במגדל השן הזה מצאתי כמה עמיתים שיכולתי להחליף אתם דעות, וכמה ספרנים מלומדים שהנחו אותי בנבכי האוצרות, באוסף הצילומים והספרים המפואר, שנאסף עוד מימי אבּי ורבורג בהמבורג, אוצרות בלתי נדלים שהמשכתי להשתמש בהם במשך כל שנות מחקרי.
את מדריכי פגשתי בסמינרים אחת לשבוע, בהם דן כל מורה בנושאים שעניינו אותו. אצל ורמולד למדתי בעיקר פליאוגרפיה לטינית ואילו בוכטל, לאחר שקבע נושא לפגישה הבאה, נהג ראשית לבחון את תלמידיו בידיעת הנושא, כשהוא מסתיר את הכיתובים של התמונות בספרים שהחזיק בידו. מדי פעם, כשחשבתי שמצאתי משהו שקידם אותי בדוקטורט, השמעתי את הגיגי בפני מדריכי, שרק לעיתים רחוקות מצאו בהם פגם כלשהו, והציעו ביבליוגרפיה נוספת. בשני הסמינרים הללו למדתי בסופו של דבר הרבה מן הנושאים שנלמדו, אך הבנתי גם  מה היא הדרך שבה אסור ללמד.
מלבד בוורבורג, ביליתי זמן רב בספריות באנגליה: באוקספורד, בקמברידג' וכמובן בספרייה הבריטית, בה שכן כתב היד שלי. לא קל היה לי לראות את ההגדה כשרציתי, מפני שרוב הזמן הייתה בתצוגה, ורק כאשר ד"ר רוזנווסר, הספרן של האוספים העבריים, יצא לחופשה של שבועיים פעמיים בשנה, יכולתי ללמוד את כתב היד ברציפות וביסודיות. במשך שנות עבודתי נסעתי הרבה בין הספריות העיקריות של אירופה בהן ביליתי זמן רב כדי לראות כתבי יד מצויירים, עבריים, לטינים, יוונים וערביים. בנדודי בין מדריד לברצלונה, בין הוותיקן לפרמה, מילאנו וונציה, בין מינכן, פרנקפורט, המבורג, נירנברג ולייפציג, ראיתי ולמדתי הרבה. בהעדר מחשב רשמתי את כל תיאורי והגיגי על כרטיסים, שהיו נוחים להשוואה במחקרי כשחזרתי הביתה. את השימוש בכרטיסים אימצתי לימים בשנות ההוראה שלי באוניברסיטה, עד שזכיתי לתואר "נרקיס כרטיס".
בשהותי בספריות השונות למדתי להבחין בין שני סוגי ספרנים. האחד חושב שהוא נועד לשמור על הספרים ועל כתבי היד בכדי שחוקרים יוכלו להשתמש בהם בקלות; והשני בטוח שעליו לשמור עליהם מפני שימוש רב מדי על ידי החוקרים. ולפניכם שתי דוגמאות קיצוניות. ב- 1978 הצליחה קבוצה קטנה של שבעה ישראלים, רובם היסטוריונים לאמנות, להצטרף למשלחת של 400 צרפתים שהגיעו לכנס הארבע שנתי של אונסקו בלנינגרד ובמוסקבה. למרות שהיו בידינו ויזות לברית המועצות, סירבו אנשי המכס להכניס את הישראלים ללנינגרד, ונכנסנו רק אחרי שראש המשלחת הצרפתית החזיר את כל חברי משלחתו אל מחוץ לגבול. אך לא בזה עסקינן. באותו זמן הייתי עסוק בכתיבת ספר על אוצרות האמנות הארמנית בירושלים, והתכתבתי עם הספרן הראשי של ספריית ה- Matenaderan בירוואן, כדי שיאפשר לי לראות כתבי יד ארמנים בספרייה. הוא הסכים ברצון ולכן נרשמתי לסיור בארמניה ובגרוזיה, שניתן לנו כבונוס לכנס. כשהגעתי לירוואן, נתן לי הספרן לראות, לתאר ולצלם את כל כתבי היד שביקשתי, ובגלל הזמן הקצר שעמד לרשותי, הוא גם צירף אלי צוות של שני אנשים שעזרו לי להפוך את הדפים וגם דאג שאקבל כריך ותה בזמן עבודתי.
לעומתו הספרנית הנוראה ביותר שפגשתי הייתה בספרייה הלאומית באיסטנבול. אחרי שהגיעה רק באחת עשרה במקום בתשע בבוקר, הסכימה שאקבל רק כתב יד אחד כל פעם, וכשהחזרתי את הראשון עברה חצי שעה ולא הגיע דבר. שאלתי מדוע ותשובתה הייתה חדה וחלקה: "בקשיש!". הבנתי את הרמז, הוצאתי מכיסי שטר בן 100 לירות, קרעתי אותו לשניים ונתתי לה חצי. גם היא הבינה את הרמז, וכתבי היד שהזמנתי הגיעו בזה אחר זה. יש לי כמובן עוד סיפורים על ספרנים לרוב, שהמרגש ביותר היה כשהוזמנתי על ידי הספרנית של אוניברסיטת לייפציג לבוא לקונצרט בכנסיית סנט תומס, שהסתיים בטקס מיסה קתולית חשאית, שהייתה אסורה במשטר הקומוניסטי, והתקיימה באגף המקהלה של באך. אז הבנתי איך הרגישו האנוסים היהודים בספרד.
באחת משנות עבודתי בוורבורג השתתפתי בהרצאות המבוא לאמנות ימי הביניים שנתן הוגו בוכטאל, ובהן גיליתי את רוחב ידיעתו של מורי הן באיקונוגרפיה והן בסגנון. באחת מהרצאותיו על חזיתות הכנסיות הגותיות, העלה בוכטאל את המרכיב הקומפוזיציוני בסגנון, והזכיר תוך כדי כך את מורו Wilhelm Vöge מהאוניברסיטה של פרייבורג (Freiburg ), שהדגיש את  המרכיב הזה בספרו על הפיסול הגותי בצרפת, וניסה להרכיב שיטה אחידה לטיפול בסגנון. וילהלם פיגה, שכתב גם על אמני רנסאנס כגון רפאל, דונטלו ודירר, לימד במשך עשר שנים בפריבורג,  שם נמצא ארכיונו המכיל את מכתביו ושני ספרים על הפיסול הגותי הצרפתי שלא פורסמו מעולם. בגרמניה עד למלחמת העולם השנייה רווח המנהג שסטודנטים נדדו ממורה אחד למשנהו לסמסטר או שניים בין  האוניברסיטאות. כך היה פיגה למורם של פנופסקי, שהקדיש לו את ספרו Paintings Early Niderlandish . הקריאה בספרו של פיגה על הפיסול הגותי פתחה את עיני להבנת הדרך לטיפול בסגנון בכלל, נושא שמעטים מבין חוקרי האמנות מטפלים בו. להרבה מן החוקרים היוותה תנוחת הגוף הדומה מרכיב סגנוני עקרוני, במקום לראות בו אלמנט שיכול לחזור על עצמו בסגנונות שונים. לאט וביסודיות התחלתי לבנות מתודה להכרת סגנון של תקופה, של איזור, של בית מלאכה ושל אמן, על כל מרכיביו השונים. החל מן הקומפוזיציה, הדחיסות, השיטות לבניית העומק, הפרופורציות, ועד לסגנון הדמויות וחלקי הפנים. היסטוריון לאמנות נוסף שעזר לי להבין סגנון באותה תקופה היה ארנסט קיצינגר, אף הוא מתלמידי פיגה, שאותו הכרתי אז רק מכתביו, והערכתי ביותר את עינו החדה ואת ההגדרות הסגנוניות שתיאר בשפה בהירה ומדויקת. לימים, הפכנו ידידים, כשביליתי שנת מחקר בדמברטון אוקס (Dumbarton Oaks ) בוושינגטון שם הוא שימש מנהל. אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו שאבתי את המתודה שלי בניתוח סגנוני, לכו אצל פיגה. ב- 1996 פרסמה קתרין בראש  (Kathryn Brush ) את הספר The Shaping of Art History על פיגה ואדולף גולדשמידט (Adolph Goldschmidt ) כבוני הדיסציפלינה של תולדות האמנות.
אחת מן החוויות המעניינות ביותר בוורבורג היה הסמינר האקלקטי שניהל ארנסט גומבריך, כשנתמנה למנהל המוסד. אחת לשבועיים היה צריך אחד מאנשי הוורבורג, ספרנים, פרופסורים, חוקרים בעלי משרה קבועה, או עמיתים לתקופות מסוימות כמוני, להגיש הרצאה מנומקת על אחד מן האספקטים של עבודתו, ולאחר ההרצאה נערך דיון ביקורתי וממצה, שמותר היה בו למתוח ביקורת אפילו על גדול ההיסטוריונים. השאלות, התהיות והביקורת התעצמו כאשר מדי פעם בא הפילוסוף הביקורתי קרל פופר, ידידו הקרוב של גומבריך, להשתתף בסמינר, שממנו למדתי הרבה. הרצאתי הייתה על המקורות המקדימים של ציורי התנ"ך בהגדות הספרדיות, הרצאה שגררה אותי לויכוח נוקב עם גומבריך על מאמרו של ססיל רוֹת באותו נושא, שנתפרסם בג'ורנאל של הוורבורג. היכרותי עם גומבריך ואשתו הצ'לנית אילזה החלו שנים לפני כן. בשנת לימודי הראשונה בקורטולד, כשהייתי ירוק לגמרי במקצוע, הזמינו אותי ידידי הישראלים יוסקה אגסי, תלמידו של פופר ואשתו יהודית אגסי-בובר, לארוחת ערב. אני הגעתי, כראוי לישראלי, במכנסים קצרים ולא ידעתי שבין האורחים יהיו גם סר ארנסט ואשתו, כשעוד לא ידעתי מי הוא. רק כשחקר אותי ביסודיות על כל מעשי, הבנתי שלפני היסטוריון של אמנות, שהתמצא בכל מה ששוחחנו עליו. ואז הייתה זו אשתו העדינה שהזמינה אותי מיד לארוחת ערב. רק אחרי שהלכו, סיפר לי יוסקה במי פגשתי, וכמובן שהגעתי לארוחת הערב אצל הגומבריכים לבוש בחליפה נאותה וחמוש בידע גומבריכי מושלם. נשותיהם של גומבריך ושל בוכטאל התחרו ביניהן על טיב הארוחות שהכינו לאורחיהם, וכל אחת נהגה לשאול את אורחיה מה הגישה חברתה.
הגדת הזהב עליה עבדתי היא אחת מכתבי היד הספרדים הפופולריים שנעשו בספרד במאות השלש-עשרה והארבע-עשרה, רובן בקטלוניה ובעיקר בברצלונה, בהזמנתם של משפחות האצולה והממון היהודים. בכל אחת מעשרים ואחת ההגדות המפוארות הללו תכנית עיטור אחידה. בראשית כל כתב יד יש אוסף של ציורי תנ"ך מספר בראשית ושמות. הגדת הזהב פותחת באדם הנותן שמות לחיות, ומסתיימת בשירת מרים אחרי חציית ים סוף. בנוסף, ישנם בכל הגדה ציורי טקסט וציורי טקס. בהשוואה בין ההגדות, נמצאו כמה מהן הדומות במבחר האיקונוגרפי שלהן ואחרות שמבחינה סגנונית נעשו בבית מלאכה אחד, אך אין שתי הגדות שנעשו על ידי אומן אחד. את הדמיון בסגנון מצאתי בכתבי יד מלכותיים שנעשו בברצלונה בראשית המאה הארבע-עשרה. הקונטרס הראשון של ציורי התנ"ך בהגדת הזהב נעשה בהשפעת הסגנון הצרפתי המלכותי, ואילו החלק השני צויר בהשפעת הסגנון הסינזי מאיטליה, שהיה נפוץ בספרד מאז 1320. כתב היד הקרוב ביותר בסגנונו הוא ספר חוקים מברצלונה משנת 1321, שהוזמן על ידי מלך ארגון חיימה השני, ונמצא בספרייה הלאומית הצרפתית בפריס.
תוך טיפול באיקונוגרפיה של ציורי התנ"ך, ערכתי לעצמי טבלאות השוואה של מרבית ציורי התנ"ך היהודים, הנוצרים המערביים והמזרחיים, מראשיתם ועד לימי הביניים המאוחרים, שהיוו נספח לעבודת הדוקטור שלי, אך לא נכנסו לשני הספרים שפרסמתי על הגדת הזהב: המבוא לפקסימיליה והחוברת של הספרייה הבריטית. אוסף איקונוגרפי זה המשיך לשמש אותי כמעט בכל מחקרי עד היום. המקור שעזר לי אז במיוחד היה הקדמתו של ג'יימס (M.R. James) לפקסימיליה המוקדמת משנת 1927 לכתב היד של ציורי התנ"ך מן המאה השלש-עשרה שבאוסף  פיירפונט מורגן (Pierpont Morgan)   בניו יורק. ג'יימס היה זה שקטלג את כתבי היד המצוירים בספריות באנגליה ואחד החוקרים החשובים ביותר בציורי התנ"ך של ימי הביניים. בהקדמה שהזכרתי מנה ג'יימס אחד לאחד את כל ציורי התנ"ך בימי הביניים מן המאה הרביעית ואילך, על כל צורותיהם: ציורי קיר, פסיפסים, פיסול באבן, עץ ושנהב, ובכתבי יד, על כל מרכיביהם ותוכנם, על כל הארצות והאסכולות המערביות והמזרחיות בהם נעשו. המשכתי להיעזר בהקדמתו זו עד לעבודתי האחרונה שנסתיימה לפני מספר חודשים על ציורי החומש של אשברנהם, שהוא בלי ספק ה- Magnum opus שלי עד כה.
למעשה, התחלתי להתעניין בחומש של אשברנהם עוד בשנה בה בדקתי את הכתובים שאבא השאיר אחריו. בתוך אוספי התמונות התנ"כיות מצאתי צילומי ענק כפולים בשחור לבן, האחד צילום רגיל והשני אולטרה-סגול. מאחר שלא היה עליהם שום כיתוב, לא ידעתי מה הם ומה הייתה כוונתו של אבא לעשות בהם. עד שהגעתי לוורבורג ומצאתי שם את צילומי המיניאטורות המזוהות ככתב יד לטיני של החומש, הנמצא היום בספרייה הלאומית בפריס; ואת הפקסימיליה משנת 1883, כשעוד היה החומש באספו של הדוכס מאשברנהם, עם הקדמתו של אוסקר פון גבהרדט  (Oscar von Gebhardt) . הפקסימיליה, שהיא במקורה בצבע חום-צהוב, נמצאת באוסף הוורבורג כשהיא צבועה ביד.
תוך בדיקת הצילומים, מצאתי שבציור הראשון, המתאר את בריאת העולם, נמצא בצד ראשו של הבורא מדליון עגול בלתי מובן. חוקרים שונים זיהו אותו ככדור הארץ בו מסתכל הבורא תוך תכנון הבריאה. לתימהוני מצאתי בתוך העיגול עיניים ופה, פרטים המזהים דמות נוספת בבריאה. כשהראיתי זאת למדריכי, הם לא חשבו כמוני, אך מאחר שעמדתי לנסוע לפריס, הסכים וורמולד לתת לי מכתב המלצה לספרן כתבי היד ז'אן פורשה (Jean Porcher ), תוך אזהרה שאיש לא ראה את כתב היד מאז שמאיר שפירו (Mayer Schapiro) ראה אותו ב- 1927.
 כמצופה, פורשה המנומס סירב להראות לי את כתב היד ודחה את השערתי שיש שם דמות נוספת. אבל למחרת בבוקר הוא הזמין אותי לחדרו, דבר שלא ייעשה בספרייה הלאומית, ועל שולחנו היה כתב היד המפואר. בעזרת התבוננות דרך אור אולטרה-סגול נראה לנו בבירור, שיש שני בוראים בכל אחת מן הסצנות באותה מיניאטורה, אחד האב המזוקן והשני הבן המגולח. מאז נעשיתי היחיד שמותר היה לו לראות את כתב היד בכל שעה שארצה. במאמר שפרסמתי בעידודו של אנדרה גראבאר (André Grabar) הנחתי שאומן קרולינגי בעיר טור (Tours) במרכז צרפת, שם היה כתב היד מאז המאה השישית, הוא זה שהסתיר על ידי צבע ורוד את הדמות השנייה, כנראה מחשש לדואליזם. אך לא ידעתי עדיין למה צייר האומן המקורי שני בוראים ולא את השילוש. ומדוע צייר את רוח אלהים המרחפת על פני המים כמלאך, שגם הוא נצבע בוורוד והוסתר על ידי האומן הקרולינגי. לימים בניו יורק, אחרי שדנתי ארוכות במה שמצאתי עם מאיר שפירו, החוקר המופלא באמנות ימי הביניים ובאמנות מודרנית, הוא נתן לי במתנה את הפקסימיליה המקורית.   הרומן שלי עם החומש של אשברנהם נמשך למעלה מארבעים שנה, תוך ביקורים תכופים בפריז, כששהיתי בביתם ובעידודם של בני הדוד שלי לריסה ואיבר קיין.
אבל את ההסבר האיקונוגרפי למקורם של סצנות אלה מצאתי רק בשלבים אחרונים של המחקר. בשמונה השנים האחרונות,
כשעבדתי ברציפות על כתב היד בפריס, בוושינגטון, בפרינסטון ובוורבורג, הצלחתי לפענח את צפונותיו ומקורותיו של האשברנהם. גיליתי את השכבות הארכיאולוגיות השונות של העתקיו, מפרפראזה ארמית יהודית מצוירת במאה השלישית, דרך כתב יד מצויר של הפשיטה הסורית, עבור על פני אוקטטוק יווני עד לחומש שנכתב בגרסה לטינית קדומה, שצויר בסוף המאה הרביעית במנזר של הבישוף אמברוזיוס במילנו, אשר שימש מודל לציורי החומש של אשברנהם, בתרגומו החדש של הרונימוס, בראשית המאה החמישית. בשנים האחרונות של מחקרי וכתיבתי עזרו לי תלמידותיי לשעבר עליזה כהן, אריאלה אמר ואנדראינה קונטסה. את הסגנון של כתב היד השוויתי לציורי פסיפסי קיר ברומא בראשית המאה החמישית, בעיקר ב-Santa Maria Maggiore  וב-San Pietro furi le Mura  אך לא אוסיף עוד לפרט את טיעוני, ועל המעוניינים יהיה לקרוא את הקדמתי לפקסימיליה לכשתופיע בדפוס. אני רק מקווה שבמסקנותיי כיוונתי לדעתו של אבא, שרכש את הצילומים היקרים על מנת לעבוד עליהם.
העניין שלי באמנות יהודית בא באופן טבעי, הן מעבודתי על הגדה מצוירת והן מעיסוקו של אבא בחפצים ובכתבי יד עבריים מצוירים. אחרי סיורי בין הספריות והמוזיאונים, גיליתי שלמרות פרסומים על אמנות יהודית, הממצאים עליהם כתבו רוב החוקרים, היו מצומצמים והדוגמאות חזרו על אותם חפצים מפורסמים. אני ידעתי כבר אז על חפצים וכתבי יד רבים אחרים, ששינו בשבילי את המסקנות אליהן הגיעו חוקרים מוקדמים יותר ביחס לתולדות האמנות היהודית. הבנתי אז מדוע הקים אבא ארכיון תמונות ענק בבית הנכות, שבהן השתמש למחקריו, ומאחר שהתוודעתי אז להעתקי האינדקס של פרינסטון לאמנות נוצרית, שנמצאו בוורבורג ובוותיקן, חשבתי שיש טעם לבנות אינדקס דומה לאמנות יהודית. דיברתי על כך עם מדריכי, עם עמיתי ועם ספרני הוורבורג, וקיבלתי תמיכה רבה מן הספרן הראשי של אז אוטו קורץ, שידע מיקומו של כל ספר בספרייה.
קורץ הנמוך והשמנמן, שדילג בפזיזות בין חמש הקומות של ספריית הוורבורג, היה זה שסיפר לידידו הירושלמי ד"ר משה שפיצר עלי ועל עבודתי בכתבי יד עבריים מצוירים. שפיצר היה זה שגרם לספריית האוניברסיטה בלייפציג לפנות אלי על מנת לכתוב מבוא לדפי הפקסימיליה של המחזור שהיה ברשותם. וכך הגעתי ב-1962 לשהות בלייפציג הקומוניסטית חודש ימים, כששני כרכי המחזור הענק נמצאים איתי בחדרי במלון ושומרי ראש משגיחים על תנועותיי יומם ולילה. אנשי הוצאת הספרים Edition Leipzig    התחרו ביניהם עם מי אלך לאכול כל ערב, עם מי אלך לקונצרט ולאופרה, שהייתה אז הבניין המודרני היחיד בעיר החורבות המופצצת, בניין שתרמה מדינת פולין הקומוניסטית. את הספרנית אילזה הקתולית ואת משפחתה, שלקחו אותי למיסה בכנסיית סנט תומס, כבר הזכרתי. כל מה שאילזה בקשה שאשלח לה מלונדון היה ספרו של סנט אקזיפרי "הנסיך הקטן" וזוג גרבי ניילון. בלייפציג פגשתי גם את הרב אליאס כץ (Elias Katz) , שהגיע במיוחד מפראג לפגוש אותי. הוא היה העורך של הפקסימיליה וכתב מבוא עצמאי לכתב היד. כששאלתי אותו מניין הסיק את מסקנותיו ומדוע לא כתב מראי מקום במבוא שלו, קם הרב המכובד מכיסאו והשתיק אותי באידיש, בה שוחחנו: "שטייטש איך לייב נוך, מ'קען מיך פרעגן", כלומר "מה זאת אומרת? עודני חי, אפשר לשאול אותי!"
ד"ר שפיצר היה זה שגייס אותי לקטלג את כל כתבי היד העבריים המצוירים באיים הבריטים בחסותו של מוסד יד מאיר בירושלים. שפיצר היה זה שצירף אלי את ההיסטוריונית לאמנות הקשישה רוזי שילינג (Rosi Schilling) , שאותה הכיר בצעירותה, כשעשתה לפני מלחמת העולם השנייה רשימה של כל כתבי היד העבריים המצוירים באירופה לבקשתו של זלמן שוקן האגדי, כשעוד היה בברלין, ושפיצר עבד בבית ההוצאה שלו. כשפגשתי אותה הייתה רוזי בת 76, אישה כפופה לחלוטין הנעזרת במקל הליכה, ראייתה קלושה ועברית לא ידעה מעולם. שפיצר לא ראה אותה מאז ימי ברלין, אבל לטעמו קיטלוג כתבי היד לא היה יכול להתבצע בלעדיה. לימים הצטרפו כאפוטרופסים לקטלוג גם האקדמיות הלאומיות של בריטניה וישראל, כך שלבסוף התאפשר לנו לפרסם כרך אחד על כתבי היד הספרדיים והפורטוגזים. כמה מתלמידי עבדו גם הם במלאכת הקיטלוג ואין ספק שלמדו הרבה בעבודה זו.
עם סיום עבודת הדוקטור שלי הייתי כמובן צריך לעבור בחינה שבסופה קם וורמולד והכריז על ציון מעולה והוסיף: M.R.James would have been proud of you . ואז נשאלה השאלה איפה אמצא עבודה. לגבי לא הייתה בעיה, רציתי שנחזור הביתה. זה התברר לי סופית כשהיינו אורחים בסמינר של ההסתדרות הציונית בחנוכה, שם הרציתי על מנורות החנוכה. כל המשתתפים היו  צעירים, וכמה מהם עלו ארצה, ביניהם שילה ומייקל פוקס והרי ספיר. במסיבת הסיום החליטו המשתתפים שבני דורון, שהיה אהוב על כולם, חייב לשיר לכבוד יום הולדתו. הם העלו אותו על השולחן המרכזי ודורון פצח בשיר האחרון שלמד בבית הספר:
Away in a manger, no crib for a bed the little lord Jesus lay down his sweet head .
זה קבע כמובן לחלוטין לאן פנינו מועדות. ידעתי כמובן שבאוניברסיטה העברית משה ברש נותן הרצאות בתולדות האמנות ומחכים שם למורה בעל תואר כדי שיוכלו לפתוח חוג לתולדות האמנות. לא הבנתי אז מדוע אינני מקבל כל תשובה על פניותי לירושלים. במצב זה הציע  וורמולד שאלמד פליאוגרפיה ב-  Kings College . ובוכטאל הציע לפרופ' פיטר בריגר Briger) (Peter (עוד אחד מההיסטוריונים לאמנות שברחו מגרמניה לאנגליה, ומשם עבר לטורונטו בקנדה, עם כל אוסף צילומי התנ"ך שלו), להזמין אותי להיות יורשו. בריגר נענה בהתלהבות, והחל במשא ומתן אינטנסיבי, שנמשך כחודש, על כל טובות ההנאה שאקבל אם אסכים לבוא. אחרי כל סרובי, טלפן בוכטאל לבריגר ואמר לו בגרמנית פשוטה: "אתה ואני לא הייתה לנו מולדת מעולם. לאיש הזה יש בית לחזור אליו." אחרי כל אלה התברר לי משיחת טלפון עם יהושע פראוור, דיקן הפקולטה למדעי הרוח, שלא אוזמן ללמד, מאחר ואין הם רוצים לשלם לי את הוצאות ההעברה; אבל אם אבוא אוכל ללמד.  
כשחזרנו ארצה התברר ששכחו לשבץ אותי בתוכנית הלימודים באוניברסיטה, והייתי צריך לתלות מודעות ברחבי גבעת רם על שעורי. להפתעתי כבר בשיעור הראשון שנתתי על אמנות ימי הביניים הייתה כיתה מלאה בחדר ההרצאות במה שהיה בשעתו המכון לארכיאולוגיה. מפני ששכחו לשבץ אותי באוניברסיטה קיבלתי מידי המזכיר האקדמי פוזננסקי את מלגת אוטו ורבורג, אחיו של אייבי מהמבורג ולונדון, למשך שנתיים. מאחר שהמלגה לא הספיקה למחייתנו, נאלצתי לנסוע מדי שבוע לטכניון בחיפה ללמד תולדות הארכיטקטורה לתלמידי השנה הרביעית והחמישית, שלא התעניינו כלל בנושא, מאחר שרובם כבר עבדו כאדריכלים. כעבור שנתיים נפתח החוג לתולדות האמנות באופן רשמי ובו לימדו שלושה מורים: ברש, זיווה מייזלש, שהייתה אז דוקטורנטית של ברש, ואנוכי. לא אלאה אתכם בכל תהפוכות החוג ובכל ייסורי קבלת הדרגות אותם עובר כל מורה באוניברסיטה, אך ברור שהיו אלה ימים אחרים ויחסי מורים ותלמידים שונים. שמחתי העיקרית באותם ימים הייתה שהיו לי תלמידים מבריקים, וידעתי שימשיכו את שיטות עבודתי ואף יבנו על שיטתי ויעלו עלי. הייתה לי הנאה של נתינה, של עידוד והתבוננות בהתפתחותו של כל תלמיד כחוקר וכאישיות. הערכתי זאת בעיקר כשחשבתי על אבא שלא היו לו תלמידים ממשיכי דרכו. בשנת 1952 נתבקש אבא להכין תכנית לימודים בתולדות האמנות בשביל האוניברסיטה, אך המפעל לא צלח בגלל חוסר אמצעים ואבא הצטער על כך מאוד.
שנות ההוראה באוניברסיטה אפשרו לי, בעזרת תלמידי, לפתח את ראייתי בסגנון ובאיקונוגרפיה, נוצרית ויהודית. באותם ימים הקמתי את האגודה לאמנות יהודית ביחד עם ד"ר יונה בן-ששון עליו השלום, צבי שטיינר, דוד קאסוטו ואחרים, אגודה שנועדה להפיץ את הידע של אמנות יהודית בציבור בישראל, והיא ממשיכה בכך עד היום, וסדרת הרצאות זו לזכר הורי היא אחת ממפעלותיה. בשנות השישים אחרי שחזרנו ארצה, בניתי את האינדקס לאמנות יהודית שעליו אספר אחרי כן; כמו כן הייתי עורך לאמנות באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה יודאיקה. עורכי האנציקלופדיה יודאיקה התחייבו שהאוסף של 80.000 הצילומים שאספתי אז בארכיון בעזרת רבים מתלמידי, יהוו את הבסיס לאינדקס; אך כמובן שכשכתיבת האנציקלופדיה הסתיימה, כל המימון לכך התנדף. תוך כדי עבודתי ביקש ממני העורך של היודאיקה, ססיל רות, לכתוב ספר על תולדות כתבי היד העבריים המצוירים, שנועד להיות מתנה לכל מי שרוכש את האנציקלופדיה. נעניתי בשמחה ועבדתי כשלוש שנים על הספר, בעת ובעונה אחת עם ההוראה והעריכה שלקחתי על עצמי. אבל כדרכי, לא סיימתי את הספר אלא במונית לשדה התעופה, לפני שטסנו כולנו לשהות של שנה בדמברטון אוקס בוושינגטון, כשהמדפיסה הנאמנה שלי לואיס יושבת לידי וכותבת את סיומו של הטקסט. את הניסיון למצוא מוסד שיאמץ את האינדקס עשיתי גם בבית התפוצות בשנות השבעים, שם הייתי אחראי על כל המיצגים, לפי הגותו של המשורר אבא קובנר. גם שם הקמתי ארכיון צילומים מפואר, בעזרתם של כמה מתלמידי. אבל גם שם נעלם המימון ברגע שהסתיימה בנייתו של בית התפוצות.
את הרעיון לבנות אינדקס לאמנות יהודית התחלתי לרקום עוד בזמן שהותי באנגליה, כשעסקתי בעיקר בכתבי יד עבריים מצוירים. ב 1968 -מצאתי בפריז את ידידתי גבריאל סד-ריינה (Gabrielle Sed-Rajna) שאתה פיתחנו את התבניות (templates) הראשונות של האינדקס. שיפרנו מאוד את המתכונת של האינדקס של פרינסטון כשצירפנו את הצילומים לתיאורים, והכנסנו אותם למחשב ראשוני ופרימיטיבי של IBM , מחשוב שהועלה לימים על המחשב של "אלף". וכך נדפסו לראשונה שישה כרכים של כרטיסים. התומכים העיקריים במפעל היו האקדמיה הישראלית למדעים ביוזמתו של יהושע פראוור ושל ז'אן גלניסון (Jean Glenisson) מן ה- Institute des Recherche et d’Histoire des Texts בפריז.
ראיתי באינדקס את המאגר החשוב ביותר להמשכם של המחקר והידיעה באמנות היהודית, החל בסטודנטים המקטלגים, במורים המלמדים, ועד לצעיר בין תלמידי גן הילדים, שיוכל ללמוד ממראה עיניים את הלך הנפש של היהדות. ראיתי באינדקס גם את השילוב ההכרחי בין אמנות יהודית לאמנות כללית, שהיא לדעתי הבסיס להבנת מקומה של אמנות של מיעוט, שאינה יכולה לפתח לעצמה סגנון ייחודי.  וכשחזרתי לירושלים הבנתי שצריך להרחיב את האינדקס לתקופות ולחומרים נוספים מלבד כתבי יד. כך גייסתי את רותי יעקבי לתאר חפצים ומבנים ארכיאולוגים ואת תלמידתי עורפה סלפק עליה השלום לתאר בתי כנסת ותכולתם. אחריה נוספו תלמידים-חוקרים אחרים לצוות, ביניהם כאלה שעמדו בראש המדורים השונים. בשנים שבאו אחרי כן הרחבנו גם את הספריות בהן תיעדנו כתבי יד: בצרפת, בהונגריה, בוותיקן, באיטליה, בגרמניה ובארץ.
ב- 1969-70 כששהיתי בוושינגטון, הכרתי היסטוריונים לאמנות רבים מכל העולם, והסמינר שאירגנו בדמברטון אוקס עסק במגוון נושאים בעיקר באיקונוגרפיה נוצרית, אך גם בסגנון של שנהבים ופסיפסים שנמצאו באוסף המכון. נסעתי אז ברחבי ארצות הברית והיכרתי היסטוריונים נוספים תוך כדי הרצאותיי, ביניהם היה בפרינסטון קורט וייצמן  (Kurt Weitzmann)ותלמידו הרברט קסלר (Herbert Kessler) , ובלוס אנגלס את רות מלינקוף (Ruth Mellinkof)   שכולם היו לידידים, ולשמחתי גם ביקורתיים. פגישותיי עם וייצמן היו המשמעותיות ביותר. הוא היה משוכנע שמקורות הציורים של האשברנהם אינם שייכים למה שהוא קרא: Cotton Genesis Recention  והיה בטוח שיום אחד אמצא את המקורות היהודיים למיניאטורות של האשברנהם, כי לפי גרסתו, האמנות היהודית היא אחד המקורות העיקריים של האמנות הנוצרית. 
 בביקורי בערים שונות הבנתי עד כמה אזוטרית נחשבת האמנות היהודית בעיני ההיסטוריונים, ובכדי שתהייה ידועה בעולם יש צורך ליצור מקום לפרסומה. חשבתי על כתב-עת לאמנות יהודית שבו יוכלו חוקרים מכל קצווי תבל לפרסם את מחקריהם. ואז, למזלי הרב, פגשתי את מוריס ספרטוס (Maurice Spertus)  כשהלכתי לראות את אוסף תשמישי הקדושה היהודיים שלו בשיקאגו. אחרי יום של התרועעות והתבוננות אינטנסיבית באספו, שאל אותי מוריס: "מה היית עושה אילו היה לך מספיק כסף כעת?" ללא היסוס אמרתי לו: "הייתי מפרסם כתב-עת לאמנות יהודית בו יוכלו לפרסם חוקרים וסטודנטים את מחקריהם." ”כמה זה יעלה?" שאל מוריס, לא ידעתי אבל העזתי לבקש 10.000 דולר לחוברת. " ”You have it for five years (יש לך את זה לחמש שנים!)  אמר מוריס מייד. כך קם ה-Journal of Jewish Art , חמישה כרכים במימונו של ספרטוס וחמשת הכרכים הבאים במימונה של רות מלינקוף. לאחר מכן גייסנו כספים נוספים והגענו עד לכרך 23-24 בשנת 1998, כשאת שלשה-עשר הכרכים האחרונים ערכה עליזה כהן, שנעזרה בזיוה מייזלש ובביאנקה קוכנל בעריכת שני הכרכים הכפולים האחרונים. 
כשחזרתי ארצה מוושינגטון הבנתי שיש צורך ליצור תנאים כספיים מתאימים ליציבותו של האינדקס. במהלך השנים הללו ניסיתי להשיג את תמיכתם של שלטונות האוניברסיטה במפעל האינדקס. הנשיא היחיד שהבין את חשיבות מפעל התיעוד של האינדקס היה אייב הרמן (Abe Harmann) , שחשב שהדרך הטובה ביותר לאיסוף תרומות לאינדקס תהיה הקמת מרכז מחקר עצמאי לאמנות יהודית. הבעיה היחידה הייתה שבשביל להקים מרכז מחקר באוניברסיטה, היה צורך אז בקרן עומדת בסך 300,000 דולר. אם כי כבר אז הצלחתי לקבל תרומות מנדבנים שונים, לא היה לי מושג איך אצליח להגיע לסכום כזה. אייב הציע פתרון, "מטרתכם חשובה מדי מכדי להזניח אותה" אמר והוסיף: "בפעם הבאה שאסע לארצות הברית, תתלווה אלי ותראה איך עושים את זה". וכך היה. הייתי מלא התפעלות משיטות ההתרמה של אייב ודנתי אתו על כל מחווה שעשה, עד שיום אחד, ממש לפני הדלת של אחד המו"לים העשירים בבוסטון, אייב בורנשטיין, שהיה מידידיו הוותיקים של אבא, אמר לי הרמן: "עכשיו אתה תבקש ממנו את הסכום הנחוץ לך". נדהמתי, אך לא הייתה לי ברירה, ויצאתי משם עם הבטחה לכל הסכום הנדרש. מאז נסעתי עוד פעמים רבות לכמה מארצות תבל, והצלחתי לאסוף מיליונים רבים במשך השנים, סכום שאפשר לנו להמשיך ולהתקיים.
המצב הכספי הבטוח יותר אפשר לנו להרחיב את האינדקס גם לאמנות מודרנית ובת ימינו, מה שהביא את הצורך בהגדרות מדויקות של אמנות, שאין לה קשר ישיר לדת ולתשמישי הקדושה והמצווה שלה, והמדור המודרני התנהל תוך התלבטויות על הגדרת האמנות היהודית המודרנית. גם מדור הארכיאולוגיה הורחב וניסינו להעלות על מחשב את האוצרות שאספנו ואת מערך הסימוכין המורכב שיצרנו, על מנת שנוכל להכניס אותו לאינטרנט. חוקרי האינדקס היו מלכתחילה תלמידי מ"א, שהתמחו באמנות, בארכיאולוגיה או באתנוגרפיה או בנושא יהודי כל שהוא, וחלקם אף היו לדוקטורנטים. ב- 1991 נוסף המדור החמישי לאינדקס, המדור לארכיטקטורה של בתי הכנסת. המדור הוקם על ידי עליזה כהן, לאחר שהסכימה לקבל על עצמה את ניהול המרכז לאמנות יהודית. זה קרה בעקבות ביקורה במחנה אושוויץ כשהבינה את הצורך בתיעוד התרבות היהודית על כל גווניה. בניהולה הגדילה עליזה את מרחבי התיעוד של האינדקס לכל מדינות ברית המועצות לאחר שהתפרקה, לצפון אפריקה, לבלקן, להודו, לצרפת ולאנגליה. וכיום עם כניסתה של רינה טלגם לניהול המרכז, אנו מתברכים בתיעוד בארבעים ארצות ובלמעלה מרבע מיליון ערכים באינדקס.
המשימות העיקריות שלנו כיום הן לבסס את האינדקס כספית ולהרחיבו בחוקרים, למחשבו ולהעבירו לאינטרנט, כדי שיוכל לשמש את כל חוקרי האמנות היהודית. אני רואה באינדקס לאמנות יהודית את מפעל חיי, ומקווה שיתפתח בעזרתכם בשנים הבאות, ויהווה גורם מחנך למורשת החזותית של היהדות לדורות הבאים. אם יש את רצונכם לכבד אותי לכבוד הגיעי לגבורות, המרכז לאמנות יהודית מזמין אתכם לתרום לקרן המלגות לסטודנטים. כל תרומה תתקבל בברכה.
            אשר לי, יש לי באמתחתי כמה ספרים ומאמרים שתכננתי לכתוב. בראש ובראשונה ספר על חייו של אבא ופעולתו החלוצית, ולאחריו ספר על המקורות היהודיים של האמנות הנוצרית. כמו כן יש במחשבתי ספר על מרכיבי הסגנון באמנות, ואני חייב עוד להשלים ולעדכן את הספר על מנורות החנוכה, שאותו כתבתי כבר שלוש פעמים, ועדיין אינני מרוצה. אני מקווה שעד מאה ועשרים אצליח לכתוב משהו מכל אלה.
היו לי ברוכים!

1

 

 

 

Mount Scopus, Humanities Building, Jerusalem 91905, Israel
Tel.: (972-2) 5882281 |  Fax.: (972-2) 5400105
E-mail: cja@mail.huji.ac.il
      All rights reserved to The Hebrew University of Jerusalem©
Last Updated: 21 October, 2014
For comments: To Webmaster
Page Up